יובל שאול

כנגד כח הכובד

איתמר לוי
מתוך המונוגרפיה ״אלימות וחמלה״, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, 2018.

ב'דיוקן עצמי כפול' משנת 2005 נראה יובל שאול פעמיים, ספק מוכפל ספק מפוצל: יובל שאול אחד תומך ביובל שאול השני, כשני חיילים מותשים בסוף המסע, אולי אפילו אחרי קרב, האחד פצוע והשני מציל אותו, תומך בו, באקט חברי, הרואי. הג'ינס והטי-שרט השחורה הצמודה הם מעין מדים של לוחם קומנדו עירוני, סוג של תג-יחידה בצבא הגברים. בעצם, ניתן לומר, הצילום הוא דיוקן עצמי כגבר מפוצל: חזק-חלש, תומך-נתמך, שורד-מותש. אולי ככה זה כשאתה כבר מסטול ומחוק בסוף לילה ארוך ואתה צריך לגרור את עצמך הביתה ולשמור לפחות על מראית עין של שליטה, ואולי, במידה מסוימת, זה ככה כל הזמן: יש בנו, ולא רק ביובל שאול, צד מותש, צד שמשפיל מבט, צד ששואף להיכנע לכוח הכובד. אדם צעיר אינו חייב להכיר בצד המותש. הוא פשוט מתגבר עליו ('מתגבר' מלשון גובר, גיבור, גבר). המבוגר אינו יכול עוד 'להתגבר' סתם. הוא ער לכך שמעייף מאוד לתחזק את הבגרות ואת הגבריות.

ככול שאנו פותחים את ליבנו אל הדיוקן המפוצל של יובל שאול עובר המשקל הרגשי מהצד ההרואי אל צד העדינות והחמלה. הדיוקן המפוצל אינו מתאר פיצול של יריבות אלא כפילות של זוג אינטימי: יד חובקת מותן, גוף נושק לגוף. לא רק שאינו מפוצל, הוא בעצם מחובר. ככול שמעמיקה ההיכרות שלנו עם עבודתו של שאול הולך ומתגלה כי לא דווקא התכנים הגבריים-הרואיים המתגלים במבט הראשון הם בלב העבודה אלא הצופן העדין של אינטימיות וחמלה.

* * *

מזה שנים מתנהלים בעבודתו של יובל שאול דיאלוגים בין הצעיר והמבוגר ובין הגברי והנשי. אלו לא דיאלוגים סוציולוגיים או פוליטיים, אם כי בהחלט יש להם השלכות בשיח המגדרי. יובל שאול מנסח זהות 'ישנה-חדשה', תערובת של גבריות 'גנטית', מהותית ושל גבריות כהבניה חברתית. אולם הדגש בעבודות אינו על השיח החברתי אלא על החוויה הפנימית, הרגשית, של השיח הזה. הנשי והגברי, הצעיר והמבוגר הם קולות פנימיים, פרסונות נפשיות הדוברות דרך העבודה.

החלוקה לגברי-נשי ומבוגר-צעיר, כדרכן של כל החלוקות הבינאריות, אינה מדויקת. יש בעבודות צד ניאנדרתאלי, דמות של צייד מחוספס, ויש בהן צד עירוני, 'לוק' עכשווי קריר. כשם שהתומך והנתמך קרובים זה לזה, כך גם האנושי והחייתי. הצייד והניצוד אינם אויבים. יש בעבודות עיסוק באלימות, אך הן אינן אלימות. הן סקסיות גם כשאינן עוסקות במין, לעיתים סוג של סקסיות פטישיסטית קרירה, פורצלנית, אך לעיתים העבודות ממש מחרמנות. בעיקר פסלי הברונזה המשלבים שתי חיות, פרה ושור, איילה וצבי, גוף זכרי וגוף נשי הפוסעים זה אל תוך זו בטוטאליות מוחלטת, כך שהחדירה הופכת להתמזגות גופנית סימטרית, ואין עוד יתרון לזכר על הנקבה. בעיני פסלי החיות המזדווגות הן תרפים בפולחן הפגאני של אל האורגזמות.

בעוד פסלי הברונזה של החיות המזדווגות הן חלק מפולחן ארוס, בעבודות אחרות פונה יובל שאול אל הטנאטוס. העורות והפרוות הן חומרים של מוות.

בעבודה 'אין צדק, רק אנחנו' משנת 2006 נראות שלוש דמויות-צלליות גזורות בפרוות סוס: יובל ושני בניו, הימני גבוה מאביו, השמאלי עדיין קצת ילד. שני הצעירים אוחזים בנשק, זה בכידון וזה בסכין. לשניהם שיער ארוך, אפשר לטעות לרגע ולחשוב את הלוחמים הצעירים לנערות דקות. לכל השלושה יש שפת גוף משותפת, שרירית-רכה.

מה המקום של האבא? מה מקומו של המבוגר?

המילים 'רק אנחנו' הן המילים של האב: חוק הדם, וברית הזרע. הדיאלוג בין הדורות אינו דיאלוג של קונפליקט אלא של חיבור וקבלה, קבלה שאינה מטשטשת הבדלים. במבט ראשון בולטת יותר ההרמוניה הבין-דורית, אולם בהמשך מתגלית גם מידה של אי-נחת. הבנים מביטים אל האב, מלכדים במבטם את הקבוצה, אולם האב מביט קדימה, 'החוצה' – בין אם הוא מביט אל העתיד, אל הצופה או פנימה אל תוך עצמו. יש לו סוג של מודעות עצמית שאין לילדים, התבוננות פנימית שהיא בו בזמן גם התבוננות חיצונית. יש משהו מטריד ולא פתור גם בחומר ממנו גזורות הצלליות – פרוות סוס זיפית. פרוות הילדים יותר בהירה ודרמטית, כאילו הצורה עדיין לא מגובשת. האב כהה, מגובש, אפל. מה הקשר בין הדמויות לבין העור המקולף? האם אנחנו בצד הצייד או בצד החיה הניצודה? איפה אנחנו נמצאים בשרשרת המזון, בין הטורף והנטרף? הגבר המבוגר הוא זה שאינו יכול עוד לשמור על זהותו המובהקת כצייד, אך אינו מוכן עדיין להרפות ולהיכנע. המבוגר הוא גם זה המתבונן במאבק האכזרי של שרשרת המזון ומסרב לחשוב עליו במושגים של צדק, של טוב ורע. ה-'רק אנחנו' אינו רק 'אנחנו המשפחה' אלא אולי גם 'אנחנו אנושי': לא חוקים של צדק מנהלים את העניינים אלא חוקים של ביולוגיה ואבולוציה, של עור, דם וזרע.

בעשור שבין השנים 1856 ו-1866 צייר גוסטב קורבה כשלושים וריאציות של איילים אדירים. בחלק מהציורים האיילים בודדים ובחלק הם משפחתיים, באחדים נלחם האייל אדיר הקרניים באייל אחר ובכמה נוספים האייל ניצוד, מדמם, נופח את נפשו. האייל של קורבה הוא מעין מלך שאין לו שקט בחייו, ואפילו חרחורי מותו מלווים בנביחות כלבים, צהלות סוסים ותרועות ציידים.

בציור משנת 1866 נראה להק כלבי צייד המקיפים את האייל המובס בלב נוף מושלג. צוואר האייל פונה מעלה אל האוויר הקר, פיו פעור בקריאה אחרונה, הנשמה נפלטת החוצה בהבל החם. משקל קרניו האדירות מושך אותו כלפי מטה. גם קורבה הכיר בכוח הכובד.

האייל, הסוס, הכלבים וגם הציידים, כולם עטופי פרווה. חומרים חמים בלב השלג הקר. פרוותו המנוקדת-מוכתמת של הסוס בימין הציור, כמו גם פרוות הכלבים, מזכירות במידה מאיימת את הפרוות בהן גוזר יובל שאול את צלליותיו. יש בפרוות ובעורות צד מזמין מגע, צד חם של חיה, של חיים, ויש בהן צד של מוות. המוות נוכח באופן קונקרטי, בחומר הגלם, בקילוף, בייבוש, בחיתוך, בהזמנה למגע.

הדימוי של אניית מלחמה עם קרניים הופיע בעבודתו של יובל שאול בסדרה 'העולם החדש' ב-2009.

האם האוניות האלה יוצאות לקרב או חוזרות ממנו? מסע מלחמה או משט אבל? משחתות הברזל המודרניות מתמזגות בספינות ויקינגיות, פגאניות, מיתולוגיות. האם הקרניים הן חלק מהאוניה או שמא הן שלל של קרקפות אויב? בקרניים יש משהו אצילי, כתר מלכות. האייל אינו אריה או נשר או כריש. הוא מלך, אך לא מלך טורף. הוא אינו צייד אלא ניצוד, צמחוני, קרבן מדמם. הקרניים המפוארות לא נועדו להרג ולצייד אלא למאבק עם זכרים אחרים ולפיתוי נקבות (הגודל קובע!). האונייה היא משחתת גאה הששה אלי קרב, אולם כתר הקרניים אינו כלי משחית אלא טוטם קודר. עם זאת, גם אם המסע הוא לוויה, הגב אינו שפוף. הקרניים משרטטות מעין טורסו זקוף, כלוב צלעות החובק גב אלגנטי, מונומנטאלי. אפילו בצילומים בהם אוניית המלחמה עטורת הקרניים קורסת, מתפוצצת וטובעת, שומרות הקרניים על מידה של גאווה תוך-כדי שהן נבלעות באש ועשן, ברעש ודם, ולבסוף בשקט של קרקעית הים.

מטוסי קרב, צוללות ואוניות טרופות נחים ברכות באפלולית בית הקברות שבקרקע הים. באין מי שיתמוך בגוף הקורס, כוח הכובד עושה את שלו. כלי המשחית מונחים ברכות על החול, ספק גוויות צוננות, ספק עוברים ברחם. מוות ופריון מתמזגים, כמו גם הקריר והחמים, המוצק והנוזל. התחלה וסוף נפגשים, כאילו השלימו מחזור חיים.

→ הקדמהאלימות וחמלה ←