יובל שאול

אלימות וחמלה

גבריאל בוקובזה
מתוך המונוגרפיה ״אלימות וחמלה״, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, 2018.

גברים אינם יכולים לדבר את שפת אמם. הם שומעים את קולה, אך הסדר החברתי מונע מהם לדבר אותה. דרישות החברה וחוקי השיח מנסחים עבורם זהות באמצעות השתקה מחד, וכפיית דיבור מעוות, מאידך. לגבריות אין מילים, או באופן מדויק יותר – מילותיה אינן שלה. בשל כך, המגדר הלא מדבר והלא מדובר אינו יכול להגיע להכרה עצמית, שכן הכרה מתפתחת על גבי שפה.

רק במקומות רחוקים מחוקי השיח הנוקשים, כמו בחלום, בטיפול ובאמנות יכולה להפציע שפה של גברים. שם ואך שם אפשר יהיה לתור אחר ייצוגים ופרשנויות של זכריות וגבריות שהדיבור היומיומי לא סובל. עבודותיו של יובל שאול מתמחות ביצירת מערך ייצוגים שכזה, וכתוצאה מכך מאפשרות להבין מחדש את החוויה הגברית.

שאול מציב את הגבר בין שתי נקודות ציר בסיסיות משיקות. האחת היא קיום ראשוני יצרי קדם-שפתי וקדם-תרבותי שאינו זקוק לשפה כלל. ואילו האחר הוא קיום תפקודי תכליתי בתר-תרבותי, שהוא תוצר הכרחי של הסדר החברתי והלשוני. בראשון הגבר פועל באופן גנטי, קמאי ממש. בשני הוא פועל כחלק מתבנית חברתית מסודרת שהוכנה עבורו. שתי הנקודות קיימות באופן בו-זמני, והגבר נדרש לציית לשתיהן.

המחשה ברורה לכך אפשר לראות מהתבוננות בחייו ובמותו של החייל. החייל הוא הגבר שנועד למות ולהרוג. לחייל אין שפה משלו, בדומה ליתר הגברים. הוא מכונן כמערך פיזיולוגי של אלימות יצרית מתפרצת ובמקביל כמערך צייתני של תפקוד תכליתי. כאשר החייל מתחשל במהלך אימוניו, הוא חש בתוכו אישור לציווי קמאי קדום הנדרש ממנו. כאשר הוא חוזר מן הקרב הוא מקבל מעמד שהוכן לו מראש מאת החברה. ואילו אם יסרב להילחם ייענש באופן אוטומטי. בכל המקרים לא נוכל להבין את חווייתו משום שאין לו דרך לדבר אותה. האלקסיתימיה – חוסר היכולת לדבר מילות רגש – מאפיינת אותו באשר ילך. כאשר ייפצע או ימות, יוסט סבלו למסרים של גבורה וקדושה. צעקת המוות שלו לא תשמע, אלא תתורגם לתרועת חצוצרה, לקול השדרן בחדשות, ולסרט תעודה. לעולם כאשר נביט בחייל, חי או מת, נחווה את הסטת המשמעות שתרחיק אותנו מחווייתו הפנימית ותבטל אותה.

אל המרחב של ריקנות השפה בין היצרי למתפקד, נכנסות עבודותיו של שאול, המתפרשות על פני השנים. כאשר שאול מציג מכונה צבאית אולטימטיבית – אניית מלחמה – הוא מוסיף לה קרני אייל כדי לערער את ההסטה שאנו מורגלים בה ('העולם החדש', 2009). האנייה מחזיקה פוטנציאל אלימות עצום והיא בעלת כוח תכליתי רב. אכן, המעצמות משתמשות בכוח זה כדי להשליט את הסדר שלהן ברחבי תבל. החיילים בה הם לכאורה גיבורים, קשוחים, תפקודיים. והנה לפתע מזדקרות מעל גוף הברזל קרני אייל: יפות ואציליות, מתגרות ולוחמניות, אך גם פגיעות מאוד. בטבע נושא האייל את קרניו הזכריות בגאון. הוא נוגח באמצעותן ביריביו, ובריאותו קורנת מהן לעין כל. אך למרות המראה המתריס שלהן, מדובר בחיה ניצודה ולא בחיית טרף. האייל פגיע למרות נראותו החיצונית.

אלמנט ההכלאה מופיע בעבודות נוספות: שילוב של צוללת קרב וכריש בעבודה אחת, וצוללת ולוויתן באחרת. אלה הן חותמות הפגיעוּת של הגבריות. לצד מופע הכוח המגלומני, בולטת לעינינו התוּרפה. קרני האייל לכאורה מאיימות אך הן בעצם משדרות מוגבלות; הכריש לכאורה מסוכן אך הוא חיה ניצודה ונכחדת; הלוויתן ענק אך הוא נסחף אל החוף אל מותו. כך גם במציאות: מכה מדויקת לבטן האנייה או הצוללת והן תתפרקנה, תשברנה, ותצלולנה למעמקים. אלפי הגברים שבקרבן המתפעלים את כוח ההרס העצום שלהן כנמלים עמלניות, שטים על מה שעלול להפוך לבית הקברות שלהם. מכה לבטן הגבריות, והם ייבלעו אל הרחם הגדול השותק של האוקיינוס, וכל מופע הגבריות יקרוס יחד עמם.

עבודותיו של שאול מערבות באופן זה את היסודות היצריים של הגבריות לצד התפקודיות שכופה עליהם ההבניה החברתית, אולם באופן שמגלה את הרגש הנסתר, המודחק, המוסט, של החוויה הגברית בעולם. מהו הרגש המתגלה במבט אל אניית משחית בעלת קרניים או אל צוללת לוויתן? לרגע אחד נוצף בתחושה של כוח, אלימות, ותפקוד מכני. אולם בו זמנית נרגיש בדבר אחר, שאיננו מורגלים בו: פגיעוּת ללא סוף, שתייצר חמלה. שאול משחק עם המשמעויות הזמינות לנו באופן שמייצר רגש חדש כלפי המוכר. הוא אוהב לשחק כך גם בכיוון ההפוך: באחת מעבודותיו הוא לוקח את ישו – סמל החמלה, הכורע בשיא עדינותו ופגיעותו, ומעמיס על שכמו רובה.

אפשר להבין את המהלך של שאול באמצעות רעיונותיהם של דלז (Deleuze) וגוואטרי (Guatary) שזיהו קטגוריה ספרותית מובחנת שהם כינו "ספרות מינורית". זוהי ספרות שנכתבת מתוך עמדה לימינאלית של מהגר או זר, כמו זו של פרנץ קפקא שהיה מושא מחקרם, שדובר את השפה המקומית אך אינו כפוף לדרישות המקום. כתוצאה מכך המהגר אינו מחויב לציית לכללי החברה ויכול להתנגד להם. באופן זה הוא חופשי במידה מסוימת מהדיכוי, דבר שמקנה לו אפשרות להתנגד לסדר החברתי ולייצר שפה אחרת. הפעולה שדלז וגוואטרי מצביעים עליה היא של דה-טריטוריאליזציה – התקה משפת המקור לשפה גלותית, באופן שמייצר פעולת התנגדות. שאול מציב את הגברים במקומם הטבעי לכאורה של שדה הקרב ומכונות המלחמה, אך מבצע הזרה דיאלקטית קיצונית ע"י ייצוג לכאורה עצמתי שבעצם מבטא פגיעות. באופן זה הוא מבצע דה-טריטורליזציה של משמעות הגבריות, ומשחרר ממקום גלותם מובנים מוחבאים רבים שלה.

באופן מעניין שאול וקפקא חולקים את המשיכה לזהויות היברידיות. אצל קפקא בדרך כלל מדובר בחיה, כמו מקק או קוף, שהולחמו אליה מאפיינים של בני אדם כדי לתאר את המצב האנושי המודרני. אצל שאול ההכלאה היא בין חיה למכונה, והיא משרתת את הדרך בה בחר לתאר את האדם הגבר האוניברסלי. עוד מראשית ההיסטוריה כאשר שייף הגבר הקדמון אבן הורכבה פעולתו למעשה מחלק חייתי-יצרי ומחלק טכנולוגי. גברים היו אלה שקידמו את הטכנולוגיה ובניית הכלים, בדרך כלל ללא מודעות לכך שכל מכונה מקדמת היא מכונה מסיגה, כל כלי הרג פוגע הוא כלי התאבדותי פגיע. הגבר היה גם הנודד והכובש: בני האדם הגיחו מערש האנושות באפריקה, ושאול מציג את מפת היבשת, עשויה עור, ואייל מוביל אותה. הכל מריח מקמאיות, מזכריות שוטפת, אך הפגיעות נמצאת שם, ההרס שהאדם הביא עימו נמצא שם, והגברים שיוקרבו בדרך למען הקבוצה כאיילים ניצודים נמצא שם גם הוא. ההקרבה מתגלמת גם בעבודות של פוחלצי חיות שהתרסקו לתוך קירות ורצפות, איבדו את ראשם ורק אחוריהם גלויים. בכל החלקים הללו עולה הגברי ששוכנע כי הוא בעל כוח, והוסתר מפניו שהוא קורבן מנחה.

שאול ממלט באופן זה משמעויות עבור הגבר, שבדרך כלל נחסמות על ידי השפה הדכאנית. הוא מאפשר ייצוג עצמי משחרר לגבריות, שמצליח להיות קדם-מ'צ'ואיסטי וא-פטריארכלי. באופן זה עבודתו היא אתיקה שמעבר לאסתטיקה, אמנות משחררת שאינה מחויבת לשיתוף פעולה עם הממסד. זהו פרויקט אתי, משום שהוא מייצר שפה עבור גברים, שמורגלים בדרך כלל במצב בו שפה אחת נשללת מהם ואחרת נכפית עליהם.

דרך עיניו של שאול אנו רואים את הגבר חסר השפה, הלכוד בתווך בין יצריות למכניקה. מאיים אך אבוד. כמו בסדרת בעלי חיים שנכנסו בקירות הוא אינו יכול להתקדם, ובעצם הוא מרוסק. אולם יש לשאול – בין היצריות לתפקוד – היכן נמצא הגבר הפרטי? היכן האדם שבו? מהו מצבו הקיומי והרגשי? את התשובה לכך אפשר אולי למצוא בעבודה "דיוקן עצמי כפול" מ 2005. כאן חושף האמן את עצמו, באופן פרסונלי. כאן כבר אין חיות, ואין היברידיות, אלא יש אדם, גלוי, לבוש ג'ינס, פשוט, חשוף, התומך בעצמו. מדוע לא תומך בו אדם אחר? מדוע הוא עומד עם שכפול של עצמו? ככל הנראה, משום שלגבר אין אדם אחר, מלבד עצמו. הוא מתפקד, וקורס תוך כדי תפקודו. לעולם בבדידות. באין שפה, אין תקשורת ואין מקום אמיתי לאחר. יתרה מכך, אם יפתח פיו למלט זעקה של כאב – תפעל מכונת ההתמרה ותתרגם את כאבו לתלונה, לקושי, להתנגדות. איש לא יבין אותו. הוא יכול לבחור בין יצריות לתפקודיות בלבד, וזה דבר מתיש ובודד. לא במקרה כתב פבלו נרודה, המשורר הצ'יליאני כי "לפעמים נמאס לי להיות גבר". מי יישא את הגבר? מי יעזור לו? הגבר, מסתבר, נושא את עצמו. בתמונה נראה כי הוא עומד ממש ליפול. לצדו זה שמציל אותו – הוא עצמו – גם הוא עייף מהדרך, אם כי ניכר שאינו מוותר ולא יוותר. האם זהו גבר חזק או חלש? האם זהו גיבור ספינת קרב או אייל פגיע? האם הוא בשליטה או בהתמוטטות?

כיצד הוא מרגיש וכיצד נרגיש אנו כלפיו? זה מה ששאול מצליח לעשות ושלא יכול להתרחש במדיום אחר – הוא גורם לנו לתהות על הגבר ופותח בפנינו פרשנות חדשה שלו. מאלץ אותנו להתמודד עם מלחמה, יכולת השמדה, ועם מחירי הפגיעות של אלה. איננו יכולים להסתפק בהאדרת הגבר ואיננו יכולים להסיר עינינו משבריריותו וממצבו המורכב. אנו חשים חמלה, אף כי איננו עיוורים לרגע לאלימות. שאול מגיש את המסר הזה בצורתו החדה ביותר בסכינים שעיצב, בהן הלהב מעוצב באותיות המילה חמלה באנגלית. אנו נותרים עם חמלה כלפי האלים. מסקנה שאין סותרת, מבלבלת, חתרנית, מעצבנת, ומדויקת ממנה.

→ כנגד כח הכובדהתשוקה האלימה ←