דפוסי פעולה של הישרדות
קרן גולדברג: בוא נתחיל מהיופי. העבודות שלך מתאפיינות ברמת גימור מושלמת, נוצצת, מפתה. אלו ערכים שמושכים אותך?
יובל שאול: לאורך כל ההיסטוריה היופי ניצח. כשרואים אמנות יוונית, אשורית, מתקופת הרנסנס, הבארוק או הרוקוקו, קודם כל רואים את היופי. אחר כך אפשר לזהות את הרמזים שדייגו ולסקס שתל בציור, את העיוותים של מיכלאנג'לו. אבל ההיסטוריה זוכרת את הסמל, את הדבר החיובי. היופי זה מה שנשאר בסוף, יש לו כוח מאוד חזק. והעבודות שלי עוסקות בכוח.
ק.ג: כוח שצריך לדעת איך להשתמש בו.
י.ש: בדיוק. צריך לדעת איך לקחת את הדבר הזה ולעשות בתוכו מניפולציה. מאוד חשוב לי שהעבודות ישאפו לשלמות וליופי, בהנחה שהנושא מטריד. העניין שלי ביופי נובע מהרצון לייצר משהו שיש לו גם כוח משיכה וגם כוח דחייה. פוחלצים זה אובייקט שעבר התעללות מסוימת ומעלה הרבה שאלות מוסריות, אבל בסופו של דבר מתקבל תוצר מאוד אסתטי, שאפשר ללטף אותו, אבל גם קצת דוחה. המקום הזה הוא מקום מעניין מאוד בעיני. צריך להבדיל את זה מעבודות שהן סתם פרובוקטיביות. לדוגמא, אף פעם לא רציתי לעבוד עם דם או בשר, או לפחלץ בני אדם לצורך העניין. אני אוהב שהכול עטוף במעטפת יפה, במעין פלסטר של תרבות. קצת כמו אדם שלא התקלח הרבה זמן, וזורק על עצמו קצת בושם. אף פעם לא התחברתי למסורת של דלות החומר, לדוגמא. היה לזה מקום בשנות השבעים, כשהאמנות בדקה את הגבולות שלה, והיום לדעתי זה כבר לא רלוונטי.
ק.ג: זה עדיין קורה המון היום, כל האסתטיקת DIY וכ"ו.
י.ש: לי אישית קשה כשמתייחסים לזה כערך אסתטי, וספגתי על זה הרבה ביקורת בעולם האמנות הישראלי לאורך השנים. בסופו של דבר, כולנו רוצים להיות יפים ונמשכים ליופי, רוצים שיהיה לנו שעון יפה ובית יפה ומכונית יפה ובן זוג או בת זוג יפה שיחזקו את הסטטוס שלנו. דברים יפים משרים עלינו אופטימיות וגם אשליה שאנחנו שולטים במרחב. אבל כמה פעמים בחיים שלנו יוצא לנו להימשך לאנשים לא יפים? להתבייש בדברים שעשינו או שפנטזנו עליהם. במובן מסוים, המרחב היחידי שנשאר בו טאבו זה מרחב המיניות. שם יש עדיין סודות, שם מתחבאים ומתביישים. וזה מבורך, כי זה הדבר האחרון שנשאר לנו, בני המערב, למרוד בו, להיות הילדים הרעים, בעולם שבו הכול כביכול מותר ונתון לפרשנות. ככה אני בודק את הגבולות של עצמי וזה הרבה יותר מסעיר ומרתק. אותו הדבר קורה באמנות – זה מרחב שחזק מאתנו. אני אוהב אמנות שיש בה משהו לא פתור, שמאפשרת לי לבדוק את הגבולות של עצמי, להפתיע את עצמי. יש משפט מאוד חכם של מרסל פרוסט, שבהתחלה נשמע אולי שוביניסטי, אבל הוא נכון לשני המינים: "את הנשים היפות נשאיר לגברים חסרי דמיון". גם את האמנות היפה נשאיר לצופים חסרי דמיון.
ק.ג: אם כבר הזכרנו משפטים, מה התפקיד של השפה, המילה הכתובה בעבודות שלך? העבודה שלך מאוד יצרית, והאלמנט של השפה מעניק לה רציונליות מסוימת.
י.ש: הכתיבה היא רומן קצר שמיציתי אותו מהר כי הוא נורא משומש. הוא התחיל עם האטלסים מהפרוות, כשכתבתי עליהם את שמות היבשות ('מפת העולם', 'אפריקה אירופה' 1990-1999). אוסוולדו רומברג פעם אמר לי על העבודות האלו שהטקסט זה הציוויליזציה שמוטבעת על הטבע. בחרתי פונט שמזוהה עם אטלסים עתיקים, עם הקולוניאליזם והאימפריאליזם של המאה ה-19. מי קובע את הגבולות? מי החליט שלאפריקה קוראים אפריקה ולארה"ב קוראים ארה"ב? כל פעם בא כובש ונותן לזה שם אחר.
ק.ג: יש כאן מתח מעניין בין שפה מז'ורית למינורית. ההשלכות האימפריאליסטיות מאוד ברורות, אבל בעבודות האטלס השפה מתפקדת יותר כמו סימון. לעומת זאת, בעבודות עם הפתגמים המוטבעים על הפרוות (מתוך הסדרה 'אין צדק רק אנחנו', 1990-1999) קורה משהו אחר. שם, המשפטים מכילים תוכן מסוים, אבל זה תוכן שחוק כל כך עד שגם הוא הופך לסימן. המשפטים האלו נוטפים חשיבות עצמית ורצינות תהומית, אבל אתה מציג אותם בצורה כזו שמרוקנת אותם ממשמעות, הופכת אותם לקיטשיים ולציניים. כאילו גם הטקסט נהפך להיות דימוי של משהו.
י.ש: אין הרבה הומור בעבודה שלי, אבל כאן יש בהחלט משהו מאוד ציני וקיטשי. קיטש הוא בעצם over-doing או האדרה של אידיאל. כך גם לגבי השמות שנתתי לפסלי השיש של האוניות, נושאות המטוסים והצוללות – Agony, Hope, ו Vow ('העולם החדש', 2004-2009). הפרווה היא הקורבן, הניצוד, והצופה מזדהה עם האלימות הזאת. משפטים מוסרניים כמו "אין צדק רק אנחנו", או "המצפון כמוהו כאלף עדים", או "טהר את ליבי אך עדיין לא עכשיו" מדגישים את יחסי הכוחות האלו. והכול משוקע בפונט עתיק, תנכ”י.
ק.ג: כן, מה שמשלב את אלמנט הדת והעלאת הקורבן. זה מעניין, כי ביהדות יש מתח בין דימוי למילה. אנחנו עם הספר, שחי תחת איסור עשיית פסל או תמונה – כלומר דימוי. כאן הפכת את השפה לדימוי.
המילה הכתובה היא מעניינת. לרוב תופסים את המהפכה הגדולה של הכתב והדפוס כמאפשרת לשמר ולהפיץ אינפורמציה. אבל כשהשפה שלנו הפכה לוויזואלית קרה משהו מרתק לתודעה שלנו. פעם, שפה הייתה הדבר הכי מופשט בעולם, רק צליל, והנה היא לבשה צורה ופתאום עוד חוש מעורב בה – חוש הראייה. כיום זה מובן מאליו, בוודאי עבורנו, בתור אנשים שיכולים לזהות שפות שונות רק על פי המראה שלהן. אבל בעולם הישן, שהיה מאוד דל מאוד מבחינה ויזואלית, למילה הכתובה היה המון כוח. היום, כשאני אומר לך את המילה "יהוה", את רואה ה' עם צ'ופצ'יק למעלה. השיא של העיסוק שלי עם שפה היה בתרגום לערבית והטבעה על פרווה של שני משפטים מתוך התקווה – "עוד לא אבדה תקוותינו להיות עם חופשי בארצנו". כך גם עשיתי לשני משפטים מכוננים של הציונות – "אם תרצו אין זה אגדה" ו"טוב למות בעד ארצנו". לנו, בערבית, זה נשמע מפחיד, מעלה מידית אסוציאציות של טרור.
ק.ג: זאת האוניברסליות הטרגית של הלאומיות.
י.ש: כן. אני כביכול היתממתי, ואמרתי איזה יופי שאנחנו יכולים לחלוק את ההיסטוריה שלנו עם כל עם בעולם. ואז הפסקתי עם זה. פתאום העבודות התחילו להיות פוליטיות מדי אז עזבתי.
ק.ג: למה אתה מתרחק מהפוליטי?
י.ש: אני חושב שאמנות פוליטית טובה היא לא פרופגנדה. ולסקס, לדוגמא, לא עשה פעולה של פרופגנדה. הוא לא השתמש בכתב בשביל להעביר את המסר שלו. הצורה שבה הוא העמיד את משפחת המלוכה והשתמש בפרספקטיבה הספיק. וזה מדבר אלינו עד היום, כי מדובר ביחסי אנוש. האמנות עצמה הפכה את זה לגדול מהחיים, לאוניברסלי. זאת הבעיה עם אמנות מגויסת, מגדרית או פוליטית. אמנות היא לא אילוסטרציה של רעיונות, ברגע שהיא משרתת אידאולוגיה מסוימת היא כבר לא דמוקרטית. היא צריכה להיות הרבה יותר מתוחכמת, מניאקית, ערמומית.
ק.ג: אז נחזור לדימוי. בסדרת הציורים 'יודאיקה' (2006-2013) מופיעים גביעים, כוסות קידוש. על אחד מהם אפילו כתבת "קידוש". מה היחס שלך אליהם בתור סמלים של דת?
י.ש: אני אדם חילוני לחלוטין, אתאיסט. אבל סבא שלי היה אדם מאוד דתי וגר בירושלים. המסורת היהודית מאוד יפה בעיני, ועד היום אנחנו עושים קידוש בארוחות שישי אצל אמא שלי. הגביע של הקידוש, כמו כל מיני חפצים אחרים של הבדלה, זה סוג של חפץ מעבר מחומר לרוח, בדומה לחפץ המעבר בילדות, שיש לו תפקיד פסיכולוגי. זה בעצם מנהג קצת פגאני – נושא מאוד רגיש ביהדות. למעשה, מושג הגביע מגלם את הרומן בין יהדות לגבריות, כי גביע שייך למנצחים – מי שהיה משיק גביעים הם לוחמים ואבירים. ומה בדרך כלל יש בגביע הזה? משקה משכר. מה שמזכיר לי, לא מזמן קראתי כתבה על תופעת הסקס הכימי – Chimsex, שנפוצה בעיקר בקהילה ההומוסקסואלית – מסיבות ארוטיות של 24 שעות שבהן לוקחים המון סמים. זה נהיה משהו מטורף, גם מאוד מסוכן לפעמים. בעקבות זה חשבתי על המרחב הגברי ההומוארוטי, והבנתי שהגבריות האולטימטיבית כביכול – אותה גבריות פורצת גבולות, אוהבת סיכונים, הדוניסטית – מתקיימת באופן מזוקק בקהילה ההומוסקסואלית. למעשה, עולם גברי אולטימטיבי יכול להתקיים רק בעולם הומוארוטי, נטול נשים.
ק.ג: אני לא חושבת שגבריות בהכרח היא פורצת גבולות, גבריות סטרייטית היא משהו מאוד מובנה בעיני, מלווה בהמון ציפיות.
י.ש: זאת הגבריות המיינסטרימית, שמחונכת על פי קודים של שליטה. התרבויות המונותיאיסטיות הפטריארכליות קידשו את הגבר ששולט בעצמו – שלא בוכה ולא צועק. לעומת זאת, העולם התפתח בגלל אנשים שהעזו – אלכסנדר מוקדון, גלילאו, מרקו פולו – אנשים שהיו מוכנים למות בשביל החלום שלהם.
ק.ג: המתח הזה קיים גם בעבודות שלך, בין היופי, היצריות והפיתוי הגשמי לבין היהדות הרזה, הסגפנית, דת הרוח שבאה לידי ביטוי בסמלים ובשפה.
י.ש: נכון. ואלו קונפליקטים שמחלחלים גם לנרטיב הישראלי-ציוני בצורה מאוד מעניינת. החלוצים של לפני קום המדינה יצאו נגד היהודי הגלותי, רצו לבנות דמות חדשה של יהודי חזק, עובד אדמה, צבר. אבל מאפיין אחד שתמיד ליווה את היהדות, וגם את החלוציות, הוא הדחקת המיניות. הצבריות הייתה נטולת מיניות, בבגדים שלה, בריקודי הקבוצות. לכן העלייה מצפון אפריקה בשנות החמישים איימה כל כך על הדמות החלוצית – הם הביאו איתם את המיניות המוחצנת, את הנשים והגברים המטופחים, עם הלק, הג'ל בשיער, נעלי העקב, המחשוף והתכשיטים. מכאן מגיע הדיבור על ערסים ופרחות. אותם דפוסים חזרו בעליה הרוסית של שנות השמונים והתשעים. אבל נחזור לגביע היהודי. הגביע הוא קודם כל דימוי פאלי, למרות שיש בו גם אלמנטים "נשיים" כביכול – הכלה וכ"ו. אבל נזכרתי בהומוארוטיות בגלל שהגביע מכיל אלכוהול. הרצון לבחון גבולות, לאבד שליטה, שמקושר גם להרס עצמי דרך אגב, זה מאוד מאפיין גבריות, או גברים מנצחים.
ק.ג: ומשם גם הדימויים ההיברידיים של המשחתות עם קרניי האיילים ב'העולם החדש' (2009). הם משדרים את הדואליות הזאת, של כוח וחולשה, של עוצמה שהיא גם נקודת תורפה.
י.ש: כן. בעיני, האייל הוא סמל הגבריות המודרנית. הוא גדול ומרשים, מלך היער, אך גם חיה צמחונית ונטרפת. בגבריות העכשווית יש אלמנט מאוד בסיסי של פגיעות, משהו חצוי. עידן הקפיטליזם, שמלווה באובססיה להצליח, דורש המון מהגבר הסטנדרטי – להיות אב פעיל ומעורב, להיות בעל רגיש, להיות מפרנס מצליח המנהל עסקים חובקי עולם. ואני לא אומר שלנשים קל. אנחנו קורבנות של עצמינו. הגבר נמצא במשבר, הוא חלש – אז הוא נלחם. אדם חזק לא צריך להילחם. מי שנלחם עדיין לא הוכיח את כוחו. האריה, לדוגמא, יכול לשכב כל היום ואף אחד לא יגע בו.
ק.ג: אתה חווה את המשבר הזה גם באופן אישי? בחיים שלך?
י.ש: אני אבא לגברים צעירים, ואבא שלי נפטר לפני הרבה שנים. רוב חיי לא נהניתי מביטחון כלכלי, מה שהדגיש עבורי את מושג ההישרדות. המצב הזה פתאום נהיה מאוד חייתי. צריך לדאוג לאוכל, לגג במובן של שכר דירה. צריך להיות שורד, ושורד הוא תמיד קצת מניאק כי הוא דואג לעצמו. אבל צריך להיות גם אנושי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מדמיין מציאות אפוקליפטית בעולם שבו יש מחסור במשאבים: אם מחר אין כלום, איך אני, בתור גבר, דואג לילדים שלי? אם מחר אצטרך לשחוט את הכלב של השכנים כדי שהיה לנו אוכל, האם יהיה לי אומץ לעשות את זה, או שאהיה עסוק בלהיות יפה נפש?
ק.ג: אתה חושב שבגלל זה, אולי אפילו בתת מודע, ייצרת עבודות שהן מאוד מושכות מבחינה מסחרית, שמבטיחות פרנסה מסוימת?
י.ש: השיקול המסחרי נכנס רק, אולי, בפסלי הברונזה, שבעזרתם אני מממן את עבודות הפוחלצים היקרות, שהן לא מסחריות בכלל. אבל אין ספק שהעניין בחיות, בציד ובגבריות מגיע מהעיסוק שלי בהישרדות הגברית המודרנית. בגלל זה גם התעקשתי לשחוט חלק מהחיות המפוחלצות בעצמי. אני מאוד אוהב בעלי חיים, וכל העבודה שלי מתעסקת בחמלה הזאת. לא סתם הספר נקרא 'אלימות וחמלה'. זה מאוד מוזר בעיני שהיום אין כמעט אמנים ישראלים שמתעסקים בנושאים של גבריות.
ק.ג: בכלל בסצנת האמנות הבינלאומית העכשווית אין הרבה עיסוק בגבריות.
י.ש: פעם הייתה כאן אמנות שוביניסטית, מאצ’ואיסטית, אחרי 1967. אבל זה נגמר. היום האמנות עוסקת בגבריות רק מנקודת מבט מגדרית, אין כמעט אנשים שבודקים את הדנ”א הגברי. אולי זה עוד יגיע, כתגובה למשבר בגבריות. מי שהקדים את זמנו בעניין הזה בעיני זה ארנסט המינגווי, עם הכתיבה המאוד גברית שלו, שספוגה בהרס העצמי ומלאה בסיפורים על ציד וגבריות. באותו רובה שהוא צד הוא גם התאבד. אני מאוד מזדהה עם הדמויות בסיפורים שלו וגם עם הביוגרפיה האישית שלו – גבר של נשים, אלכוהול וסיגרים, איש העולם הגדול שמכלה את עצמו אט אט. גם מרלון ברנדו הביא לקולנוע של שנות החמישים דמות הוליוודית של גבר חתיך ונחשק, אבל גם רגיש, חלש, פגיע וילדותי. גבר מתוסבך שלא מסוגל להכיל את המציאות שסביבו.
ק.ג: אני חושבת שעיסוק במשבר הגברי העכשווי מתחיל להופיע דווקא בסדרות טלוויזיה בשנים האחרונות. הגיבור הגברי המוסרי הופך להיות אנטי-גיבור, איש משפחה שבוחר לפרנס בדרכים לא מוסריות. אבל אני רוצה לחזור אל החיים שלך, ולקשור את המשולש האוניברסלי הזה של יהדות-שפה-גבריות, שעולה מהשיחה שלנו, לשימוש בדמות שלך. עבורך, מה התפקיד של הדמות שלך כדימוי חוזר בעבודות?
י.ש: התחלתי להשתמש בדמות שלי בשנים האחרונות פשוט בגלל שהייתי צריך דמות. אף פעם לא חשבתי להכניס את עצמי כעצמי לאמנות שלי. חוץ מהדימוי שלי נושא את עצמי, שהגיע ברגע קריטי בחיים שלי ('דיוקן עצמי כפול', 2005). אבל אני אישית, כדמות, לא מעניין את עצמי.
ק.ג: כן, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ששכפלת את עצמך בכמה עבודות שונות, ושהצללית המאוד מזוהה שלך מופיעה המון, בין השאר בצילומים, בעבודות פרווה ובתלת ממד. יכולת לבחור לקחת כל דמות אחרת.
י.ש: אני אגיד לך על זה משהו. זה קרה כשהבנים שלי החלו להיכנס לגיל ההתבגרות. יש איזשהו רגע שהבן שלך הופך להיות יותר גבוה ויותר חזק ממך. זה עובד עליך בתת מודע בצורה מאוד חזקה. מצד אחד אתה מאוד שמח לראות שבעצם השבחת את הגנים שלך – הבנים שלך יותר טובים ממך. מצד שני, זה מלווה בהבנה שאתה כבר לא צעיר. העבודה שלי בגודל טבעי עם שני הבנים, איתי ואוהד ("אין צדק, רק אנחנו", 2006), עשויה מפרווה אחת גדולה של אותה פרה, כלומר גם הפרווה חולקת אותם גנים. בדיעבד, יצא משהו מאוד סימבולי – המערבולת של הפרווה, העין שלה, מתחילה מאזור הרבייה שלי. שני הבנים חמושים בנשק קר ואני לא מחזיק כלום, רק עומד. זה הרגע שבו אתה מבין, כאב, שהבנים שלך חזקים פיזית ושאתה יכול לסמוך עליהם. בדיעבד הבנתי עד כמה המשבר הזה חלחל לעבודה שלי. במובן מסוים עניין הגבריות באמנות שלי התפתח קצת כמו ההתבגרות המינית של נער או נערה. בגיל ההתבגרות, הבגרות המינית והפיזיולוגית מבשילה הרבה יותר מהר מהבגרות הנפשית. ההורמונים משתחררים, הקול משתנה, מקבלים מחזור וטכנית יכולים לקיים יחסי מין ולהיכנס להריון, אבל הנערים והנערות הם עדיין ילדים. כך גם בתהליך האמנות שלי – לקח לי זמן להבין את העיסוק שלי בגבריות, להתבגר. זה קרה רק כשהבנים שלי התבגרו. בזמן אמת, כשראו את העבודה ודיברו איתי על גבריות, לא הבנתי את זה. אני לא עובד מתוך רעיונות, אלא מדימויים. קודם כל עושה, ורק אחר כך מנתח למה. מעניין לראות שיצירת אמנות טובה, לא משנה באיזה תחום, תמיד תהיה קצת יותר חכמה מהאמן שעשה אותה. כלומר, הרבה פעמים אני נתקל בעבודה נפלאה, אבל כשהאמן שאחראי לה מנסה לדבר עליה הוא לא מצליח, הוא נהיה קצת עילג. מה שכמובן לא מתקבל על הדעת באמנות הישראלית, שם כולם מאוד דעתניים, אולי בגלל שאנחנו עם הספר.
ק.ג: למרות שהעובדה שאמן לא יודע להסביר את העבודה שלו לא בהכרח מעידה עליו שהוא לא חכם.
י.ש: להפך, אני אומר את זה מתוך המחשבה הרומנטית שאדם שלא יודע לדבר על העבודה שלו יוצר ממקום טהור, אמתי. אני אתן דוגמא. אחרי עבודת הבנים, רציתי לעשות גם עבודה עם הבת שלי, אלונה, בהשראת הסיפור התנ"כי הטרגי של בת יפתח. רציתי לייצר דימוי שלי חמוש בכלי נשק, אלות וסכינים, עם אלונה על הכתפיים. קצת כמו יצור מדע בדיוני כזה. אבל זה נהפך להיות יותר מידי תיאטרלי ופנטזיונרי. כשאני מרגיש שאני מגדיר את עצמי על סמך העבודה ולא ההפך אני עוזב. כשאתה יודע בדיוק איך העבודה הבאה שלך הולכת להיראות, אין לך סיבה לעשות אותה. אני כל פעם לוקח משהו, ממצה אותו ואז מתחיל מחדש. מהבחינה הזאת האמנות היא סוג של חיפוש תמידי, ויש בזה משהו טרגי. לרוב, כשעושים משהו ומצליחים אז ממשיכים לעשות אותו – פותחים עוד סניפים. אבל אותי זה לא מעניין. אני יותר דומה לאדם שמקים סטארט-אפ אבל לא רוצה לנהל אותו, אז הוא מוכר ועובר לסטארט-אפ הבא. אף פעם לא הבנתי איך אמנים יכולים לעבוד רק במדיום אחד. איך אפשר רק לצייר או רק לצלם, גם אם לפעמים זה פורטרטים ולפעמים נוף.
ק.ג: זה מאוד פשטני. בכל מדיום אפשר למצוא המון התפתחות וחדשנות.
י.ש: כמובן שאני מבין את זה, אבל אני אישית לא יכול. יוצא דופן עבורי הוא הציור, אני כל הזמן חוזר אליו. זה כמו לצאת לחופשה מהאמנות בשבילי. המקום היחידי שיש לי בו אינטימיות, קצת כמו טיפול פסיכולוגי.
ק.ג: בגלל שאתה עושה את זה בעצמך, לעומת עבודות אחרות שמערבות המון גורמים?
י.ש: כן, פה זה רק אני אחד על אחד. כמו ההבדל בין לאכול ארוחת ערב עם המון חברים או לקום בבוקר, לשבת על כוס קפה עם עצמך ולהרהר. אני צריך את הרגע הזה, האינטימיות של הציור. אבל גם בגלל ששאר העשייה שלי היא לרוב תלת ממדית, והציור מאפשר דימוי מאוד ראשוני – דו ממדי. עם זאת, אני משתדל, בצורה מאוד מושכלת, לא להיות מעורב באופן ישיר ברוב העשייה שלי, לא לקחת בה חלק. רוב העבודות שלי נוצרות בתהליכים מאוד ארוכים שמערבים עשרות בעלי מקצוע, בתי מלאכה, הדמיות, סקיצות ויציקות. ואני נותן הוראות בטלפון, מפעיל המון אנשים, אני אוהב את זה. אם יש דבר שבמשך הרבה שנים אני מנסה להימנע ממנו ביצירה שלי זה מה שנקרא "כתב היד של האמן". זו מעין רומנטיקה שמבחינתי היא פסה מהעולם.
ק.ג: אבל יש בעבודות שלך טביעת יד מאוד אופיינית.
י.ש: נכון, אבל מבחינה של חומר ורעיון. בעצם כל העבודות שלי זה סוג של רדי מייד. גם הפוחלצים – אני לא יצרתי אתם, הם נולדו ככה. בתחילת דרכי למדתי אצל ישראל הירשברג, וכל הזמן אני מפלרטט עם הריאליזם הזה, הרי פוחלצים זה הריאליזם האולטימטיבי. גם הדפסות תלת מימד. כשרציתי להתחיל את סדרת החיות המחוברות, לא היה לי שום עניין לפסל את זה בעצמי. אז הלכתי לחנות צעצועי ילדים, קניתי חיות מפלסטיק, אריה ולביאה. חתכתי אותן, הדבקתי אותן, חיממתי קצת רגל, סידרתי ויצרתי את הדימוי שאני רוצה. ואז לקחתי את האבטיפוס הזה לבעל מקצוע שבנה על בסיס הפסל מודל משעווה. משם לבית היציקה, ונוצר פסל ברונזה כבד, שיכול להחזיק 5000 שנה. בעצם זה שאני יוצק אותו אני מחזיר אותו לתולדות האמנות. אני מקבל פסל שבעצם אף אחד לא עשה, של אריה-לביאה, שזה בעצם אידאל שלא באמת קיים – קיטש. אני לא רוצה להשאיר טביעת אצבע. אבל לפעמים, גם אם אין טביעות אצבע, אפשר לגלות את זהות הגנב או הפורץ לפי דפוס הפעולה שלו. ככה הייתי רוצה שיתייחסו לעבודה שלי. שלא יזהו את "הנזילה" ואת "הנגיעה", אלא דפוס פעולה.