יובל שאול

יערות סחף, יערות קטל

סטפן לוי־קואנץ
מתוך המונוגרפיה ״אלימות וחמלה״, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, 2018.

בין הקצף והגלים גולשות מפלצות-מתכת עטורות קרני אייל על פני הים. בטור מלכותי ועיקש הן צועדות זו אחר זו בתהלוכת נפילים אגדית. מי הן? מהיכן באו? מה הן עושות כאן? הרחק מנמל מבטחים, אניות הרפאים הללו, המעוטרות בסמלו המפואר של בעל הקרניים, שהאמן בחר כארכיטיפ של עוצמה - האם הן בדרכן למסע נקם, או שמא הן נעות על פני מרחב המים ללא מטרה מוגדרת? האם הן חולמות על עגינה פואטית בארצות רחוקות?

האייל, נסיך היער האירופאי, זכר דומיננטי, אלגנטי ושלו, לא לחם מעודו בבני-מינו אלא לשם סימון טריטוריה והגנה על עליונותו ההורמונלית. גורלו הכוריאוגרפי הוא להילכד במעבי היער בתום מסע ציד, ששיאו הידוע מראש הוא הוצאתו להורג בבוקר יום סתווי מיד אויב העולה עליו במספר שמקיפו אט-אט. הוא מנסה לשרוד ואחר נושם בראש מורם את נשימתו האחרונה.

סדרת הצילומים של יובל שאול אינה עוסקת בכיבוש נקבה, אלא בתביעה לאוטונומיה הנחוצה לחירות להתקיים. החירות להתרבות ולשגשג. זוהי מלחמה פסיכולוגית תמידית. הניסיון להתעלות מעל סמל הגבריות שמתקשר כאן ללעג עצמי ולשכנוע עצמי באותה מידה. להיחשף בפני הקשיים כדי להדוף אותם. אין ספק שעבור יובל, האלגוריה הזו רבת משמעות. היער, סמל לעל-טבעי, הוא הכלאה בין ארוס לתנאטוס באובייקט יחיד. מפגן הכוח הדמיוני שיצר האמן משתבש בממד האיקונוקלסטי הזה ומאפשר את עיוות האסתטיקה הצבאית עד כדי הפיכתה למעין מצעד חלומי, את הצפת המשמעות, את ההתבוננות ברעיון ה"טריטוריה" מנקודת מבט חדשה. בין בדיון אגדי למציאות מלחמתית, טקס המלחמה האצילי והנלעג שואב מהטרגדיה ומהבורלסקה בעת ובעונה אחת; הוא מנתץ את המחיצה הסמנטית המפרידה בין שני עולמות מנוגדים אלה וחושף את הדחף הקדמון לשליטה שעומד בבסיס היריבות.

בשולי סדרה זו, "העולם החדש" (5 דקות, 2010), מיצג וידאו בשחור-לבן, מעשיר את רעיון המערבון הימי. מארב שמאריך את הדימוי הקפוא, סערה שמתפרצת משנאה. בלב המלכודת הימית, הפגזות האויב העיוורות יוצרות גייזרים סביב המבצרים הצפים, ומים ניתזים עליהם כמו במזרקות ארמון ורסאי. מצוד ימי על רקע הסרבנד של הנדל, שסירנות מצוקה מהדהדות לאורכו כזעקות יגון. מסע ציד מלכותי שבו טובעות מוטציות של אניות קרב ומשחתות. פגועות, שבורות, שוקעות במצולות. עץ ופלדה שנמחקו מהמפה הנוזלית. קרב ימי שבו הממד הלירי שם ללעג את התוקפנות המלחמתית ונעשה בסיס למחשבה הוויזואלית. בין ציור, פיסול ווידאו, יובל שאול חותר באופן מודע להראות באור מפוכח יותר את הדינמיקה של הקונפליקט באמצעות פנטזיות השליטה שיוצרות אותו. מהי המשמעות האמיתית של יצר הכיבוש הזה? אירוניה טראגית שההיגיון שלה דוחף את האמן, בראייה פסיכואנליטית, להביע את הנושא שלו כמודלים של ספינות קרב מפרווה או מפורצלן; מטאפורה לגבריות שבה המטמורפוזה של הספינות לאובייקטים עדינים רומזת על התכחשות לשברירי. תחום מחקר שבהיותו גלובלי, מעלה ללא הרף את הכוחות האוניברסליים, שקושרים בחשאי בין האמנות לטבע. בהעמדת העוצמה האגדית של האייל בפרספקטיבה, יובל שאול מטעין במשמעות את הנוירוזה המגלומנית; זהו מפגן אסתטי שהוא מחיל על עולם הדחף החייתי, השתקפות – הכרחית עבורו – של התשוקות האנושיות. נדמה שהמורבידיות של השימוש באמנות הפחלוץ, המשנה את ההסתכלות שלנו על הדרמה האקספוננציאלית המתרחשת ברמה הפלנטרית, מזכירה לנו, מעל הכול, את הארעיות של הקיום.

→ מעשה ביונקיםדפוסי פעולה של הישרדות ←