יובל שאול

מעשה ביונקים

ויי שינג
מתוך המונוגרפיה ״אלימות וחמלה״, קרן עופר לוין לאמנות ישראלית, 2018.

לוויתן שחור
מתנשם חרישית על חופי כדור הארץ
זהו כלי מלחמה, ועם זאת נשמה של הטבע
האייל משייט במרכז "האי העולמי"
חציית גבולות וכיבוש מכתיבים את הקצב המתמשך של ההיסטוריה.

מי שיחפש את ישראל במפת העולם יבחין שהיא שוכנת במרכזו של האזור שראה את עלייתן של התרבויות המסופוטמית והמצרית, לפני 5000 שנה. אם יפנה משם לכיוון צפון-מערב, דרך הים התיכון, הוא יגיע לכרתים ולמרכז יוון. ירדן שוכנת מצפון-מזרח, ומעבר לה איראן (פרס העתיקה). אזור זה הוא מקום הולדתן של מספר תרבויות קלאסיות, "הסהר הפנימי" של "האי העולמי" – מונח בגיאופוליטיקה שטבע סר הלפורד ג'ון מקינדר בתחילת המאה ה-20 ומתייחס לגוש היבשות אירופה, אסיה וצפון אפריקה. בהיותה נקודת התנגשות וקונפליקט של כוחות היסטוריים, זוהי ארץ קסומה. ההיסטוריה, הדת והתרבות משתלבות בה ויוצרות אינטראקציה, ולאחר מכן נפרדות זו מזו ומתנגדות זו לזו.

יום אחד בחודש אוגוסט 2014, חבר הסיע אותי ליפו לביקור אצל אמן. עשר דקות בלבד אחרי שיצאנו מהמרכז המודרני של תל אביב על גורדי השחקים שלו, הגענו לעיר העתיקה של יפו, השוכנת לחוף הים התיכון. יפו אמנם אוחדה עם תל-אביב לפני כיובל, אך היא עדיין שומרת על צביונה ההיסטורי ומראה האופייני. זו הייתה עיר נמל חשובה בעת העתיקה, אשר סחרה עם מצרים, כרתים ואסיה הקטנה (אנטוליה). חברי הסביר לי ששרידיה הקדומים ביותר של יפו הם בני 5000 שנה, מה שהופך אותה לאחת הערים העתיקות בעולם. הרחובות ביפו צרים, ולאורכם בנויים בתים בני שתיים או שלוש קומות בסגנון ים-תיכוני עשיר. בין הבתים, הבנויים אבני גרניט בצבע לבן חלבי או חאקי בהיר, מפוזרים בתי קפה, חנויות ומסעדות, והתמונה המתקבלת מזכירה זו של גלויות מזכרת – עיר ים תיכונית על רקע עצי דקל וים כחול. עצרנו מול בניין שנראה כמו מחסן ישן – זה היה הסטודיו של יובל שאול.

כשהוא מדבר, הוא לוטש בך את עיני הכחול-ירוק העמוקות שלו עד שנדמה שהוא יכול לראות ישר אל תוך ליבך. הוא איש שיחה חברותי, עליז ופתוח, ונראה שהוא מכיר טוב אנשים רבים בעיר, ביניהם אמנים רבים וכן מועדונים וברים. הוא אוהב את החיים, ללא צל של ספק – הוא תמיד נראה נינוח בשיחותינו, והבעת פניו בטוחה ולא מתאמצת. הפעמים היחידות שבהן מתגנבים סימני מלנכוליה ודאגה לעיניו הן כאשר מוזכר בנו הבכור, שמשרת בצבא ברצועת עזה. ברגעים אלה דיבורו מאט ונחלש מעט, ואני, בתור תייר, מבין לרגע חלק מהמורכבות של הארץ הזו, שבה היסטוריה ומציאות קשורות קשר סבוך, ארץ שבה כל אחד היה פעם חייל.

אנחנו יושבים בסטודיו רחב הידיים של יובל ושותים קפה בין ערימות של צילומים, ציורים, פסלי ברונזה, מיצבים קטנים וכמה דגמים של בעלי-חיים. אני שם לב שרוב העבודות שלו קשורות בבעלי-חיים: זברה שראשה שקוע כולו בתוך קיר; יצור שחציו אדם וחציו סוס, אוחז בחץ וקשת; אייל בעל שני ראשים, מלפנים ומאחור; קבוצת עבודות של צלליות של ציידים בגודל טבעי ושל מפות עולם דמיוניות שהורכבו מחדש עשויות פרוות בקר וצאן; וכו'. נדמה שלעבודות האלה יש סגנון סוריאליסטי בעל הומור שחור לא מכוון. נדמה שהן מרמזות על נושאים של נדידת עמים, הגירה, מלחמה, ניצחון ותבוסה, חיים ומוות, ומעלות גם שאלות הנוגעות באופן סימבולי להיסטוריה, פוליטיקה וחברה.

במרכז הסטודיו ניצבת על בסיס שחור גולגולת של חיה מוקפת רמקולים. הגולגולת הלבנה כשלג משתקפת במשטח השיש השחור כבמראה ויוצרת, באופן מפתיע, יופי קיצוני ועוצר נשימה. יובל אומר לי שהעבודה נקראת: "שתיקה היא המאכל האהוב על הצער". היא מספרת על מותו של טיגריס, מלך היער. הגולגולת מוקפת שישה רמקולים לא פועלים, כאילו רק השתיקה תוכל לנחם את נשמתו השקועה בשינה. ליד המיצב הזה מונחת סקיצה לעבודה נוספת – לוויתן שחור שמדמה צוללת בעלת חור לניקוז ולנשימה וזנב-מדחף. העבודה באורך כ-18 מטרים, והיא כעת בשלב הייצור במפעל. טכנאים מתקינים בתוכה לב פועם. ברגע שינופח, הלוויתן יהיה בגודל עצום ויוצב בחלל ריק, כמו לוויתן-מכונה שנסחף אל החוף ואינו יכול לחזור לים הכחול. הבדידות והעצב שבאים לידי ביטוי בעבודה משקפים בדרך מסוימת את הסתירה העצמית הנצחית בקיום האנושי, שמתנדנדת ללא הרף בין הלב הנוסטלגי ואוהב הטבע ליצר הכיבוש של הטבע ולרצון להגיע רחוק. לוויתן הצוללת הענק הוא סמל לרוח הרפאים של זמננו שמשוטטת בארץ זרה ולא יכולה לשוב לביתה.

הזמן חלף מבלי משים עת שקענו בשיחה, ושמש אחר הצהריים כבר שלחה קרניים שנמתחו באלכסון על קירות הסטודיו. אני פוסק מדאגתי לגורלו של לוויתן הצוללת, ומחליף אותה במשיכה לקבוצה של תמונות בשחור-לבן שתלויות על הקיר. הן עשויות בטכניקה המערבת צילום סטילס מבוים, מונטאז' ועריכה דיגיטלית. מדובר בדימויים של סצנות לוחמה ימית: עשן מיתמר מעל אניית מלחמה טובעת, ערפל קודר מכסה את פני הים, צל חיוור של זוג קרני אייל עצומות מתנשא מעל כלי השיט. קרני האייל העצומות צומחות מתוך גופן של אניות המלחמה. נדמה שהן עשויות בשר ודם, והדבר כאילו מעניק למכונות המתכת רגשות ונשמה של בעל חיים. הן מסתדרות בשורה באוקיאנוס רחב הידיים כמו עדר של חיות תועות המשוטטות בשממה המלנכולית של ההיסטוריה. הן כמו פנטום קסום שחומק בין הצללים, כאילו שהסיוט של ההיסטוריה, חוצה הגבולות והעידנים, מתקרב אלינו חרש.

בעיני יובל, קרני האייל מסמלות את הכוח הגברי, בעוד שהאייל עצמו כנוע. שתי התכונות מנוגדות אך משלימות זו את זו, והן שמעניקות לאייל אופי כה אצילי ואלגנטי, ובכך גם הופכות אותו למטרה המועדפת על אצילים אנושיים. בכל טירה עתיקה או ארמון ישן המופיעים בסרטים אירופאיים תלוי ראש אייל לקישוט. מחובר ללוחות עץ אגוז, ראש האייל נתלה ליד שטיח קיר המתאר אביר הרואי שהורג דרקון או בסמוך לדיוקנאות של אדוני הטירה בימים עברו, ומעיד על התהילה של אדוני הטירה ועל הישגיו כצייד אמיץ. בעיניי זה נראה כמו אובססיה אנושית – חטא שנובע מהיצר לרדוף, להכניע ולהרוס דבר יפה ואצילי, יחד עם הסיפוק שמביא הכיבוש. יובל יצר עבודות רבות סביב נושא זה, ובאמצעות הצבת קרני האייל המסוככות על ראשי כלי הנשק והספינות שעיצב, העניק לפסלי המתכת הקרים האלה ממד של חיוּת וגוף. משמעות עבודות אלה ומטרתן אינן רק ליצור צורה מהלכת קסם ואפקט וויזואלי, אלא גם להציע פרספקטיבה דואלית – מנקודת המבט של האדם ומזו של בעל החיים – כמו גם להבליט את הקונפליקטים והקורבנות הלא פוסקים שנבעו מענייני דת, תרבות, אידיאולוגיה ואתניות מתחילת הקיום האנושי. האמן מאמץ כאן גישה יותר מנותקת ואובייקטיבית: אין הוא רק מבקר את זוועות המלחמה ואת הברוטליות שלה, אלא גם, באמצעות השימוש הסמלי בקרני האייל, מקונן על הרומנטיזם הנאיבי של בני האדם ועל אמונתם בחן וביופי, ומקשר קינה זו לאהבה לטבע. בנוסף, אפשר להתבונן ביצירתו של יובל כמשקפת את הפחד הכמעט לא מודע מפני מלחמה אפשרית המרחף מעל תושבי המדינה הזאת מאז הקמתה.

איילים הם יונקים. אחד ממאפייני היונקים הוא מערכת מוחית ועצבית מפותחת המאפשרת להם לפתח אינטליגנציה גבוהה. מינים מסוימים הם בעלי רגשות ומודעות עצמית, ומודעות עצמית משמעותה יצר בעלות ותחרותיות. בני האדם הם היונקים המפותחים ביותר, ועל כן הם נהנים מהאינטליגנציה המתוחכמת ביותר ומהמודעות העצמית הגבוהה ביותר. בתרבויות מזרח אסיה קיימת מסורת של הקבלה בין דימויים שונים מעולם החי לכוחות טבע שונים, ושימוש בהם ברמה הלאומית והפוליטית. ברשומות ההיסטוריות ובספרות של סין יש הרבה ייצוגים ותיאורים של איילים, והייתה להם סימבוליות רבה בפוליטיקה הסינית. הביטוי הסיני המפורסם, "לרדוף אחרי אייל בארץ התיכונה" מתייחס למאבק על כס השלטון בסין העתיקה. אם כך, האייל נהיה סמל לרעיונות של הישרדות, קרב, התפשטות וכיבוש. מעניין לראות שיצירותיו של יובל שאול מהדהדות ביטוי סיני קדום.

האנושות יצרה את הציוויליזציה, וכל הציוויליזציות ללא יוצא מן הכלל נולדו משפיכות דמים. בני האדם מבדלים את עצמם מהטבע ומעמידים את עצמם נגדו. הם מאמינים שהם נעלים מבעלי החיים ושהם שליטי הפלנטה ואדוניה. אחרי אלפי שנות אבולוציה ומאבק, בני האדם יצרו והשמידו ציוויליזציות רבות מספור, גדולות כקטנות. חוקרים ואינטלקטואלים פיתחו לאורך השנים מגוון תיאוריות גיאופוליטיות שקידמו אינטרסים לאומיים ומאבקים פוליטיים. בסדרה "מפת העולם" של יובל שאול, העשויה עורות בקר, יובל מציב את הים הצהוב והאוקיאנוס השקט ליד אפריקה; מחבר את אסיה עם אמריקה ומקשר את אוסטרליה עם אנטארקטיקה. מבחינה אמנותית, היצירה פירקה לגורמים את תיאוריית "האי העולמי" שהגה מומחה הגיאופוליטיקה הבריטי סר הלפורד ג'ון מקינדר לפני כמאה שנים, חיברה בין הארצות השונות בסדר חדש ויצרה גבולות חדשים לפי חזונו האוטופי של האמן, ובכך שברה את ההבנה הגיאוגרפית הקבועה הטבועה באנשים, כמו גם את הגבולות התרבותיים. באמצעות המשחתות בעלות קרני האייל ולוויתן הצוללת שנסחף אל החוף, יובל שאול מעלה שאלות לגבי תפיסות סטריאוטיפיות של המציאות וההיסטוריה.

יצאנו מהסטודיו של יובל בשקיעה. נסענו בחזרה לתל אביב והתכוונו לאכול ארוחת ערב. במרכז העיר שמענו לפתע צפירות אזעקה מפלחות את האוויר, ולאחר מכן מספר פיצוצים עמומים לא רחוק מאיתנו. יובל הסביר לי שזה היה פיצוץ של טיל שנורה מעזה ושנוטרל על-ידי מערכת הגנה ליירוט טילים באוויר שנקראת "כיפת-ברזל". זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי כל-כך קרוב למקום שבו מתחוללת מלחמה (גם אם זו מלחמה בקנה מידה קטן), והדבר העיר בי עצבים כמעט רדומים ודחף אותי לבחון מחדש את העולם הגשמי שרק נראה לנו שלו ויציב. הבטתי בפניו הרגועים של יובל שאול והבנתי שלאנשים שחיים במדינה הזאת יש רגשות אחרים לגבי החיים והמוות והבנה אחרת שלהם, וכך גם הבנתי את המנטליות שיצרה את לוויתן הצוללת השחור והענק שנסחף אל החוף אך עדיין נושם.

פרידריך ניטשה הכריז פעם ש"אלוהים מת". אני סבור שהוא לא התכוון למותו הממשי של אלוהים, אלא לרצון האנושי להדיח את אלוהים ולהחליפו. כשאני רואה את עבודותיו של יובל שאול, המלאות באלגוריות על בעלי חיים, כשאני שומע את הפיצוצים מחרישי האוזניים של המלחמות, אני חושב שאנחנו בעצמנו רק חיות שנלכדו על פני הכוכב הקטן והכחול הזה, בדומה לחיות אחרות הנמצאות בסכנת הכחדה דוגמת נמרים, לוויתנים ויצורים אחרים. אנחנו חיים בדיוק כמו אותם אנשים קטנים ושמחים שאלדוס האקסלי תיאר בספרו "עולם חדש מופלא": הם מרוצים, אך רדומים וחסרי כל, וממלאים את ייעודם הכביר והמהולל לכאורה מתוך אשליה ותחת היפנוזה. זו, לדעתי, המשמעות של עבודותיו של יובל שאול: אם זו המכונה הענקית בעלת קרני האייל, או הלוויתן שמדמה צוללת, אלו הם אלגוריות המצביעות על העתיד הלא ידוע של האנושות.

→ התשוקה האלימהיערות סחף, יערות קטל ←