התשוקה האלימה
ב-24.11.1859 , לאחר עבודה מאומצת שארכה יותר משנתיים, פרסם צ'רלס דרווין את הספר "מוצא" המינים". מרגע זה ואילך הפך הרעיון הברירה הטבעית לאמצעי מרכזי להבנת העולם.
התרחיש האבולוציוני ששרטט דרווין הפך את האלימות החייתית לתופעה תרבותית טבעית המצויה לכאורה בכל. מנקודת מבט מחוננת זו משקיפות עבודותיו של שאול על צפונותיו של העולם החברתי "המתורבת".
האלימות מיוצגת בסדרת העבודות " הגיהינום הוא הזולת" באמצעות חיות מפוחלצות המופיעות בגודל טבעי. ה"דבר האמיתי" משמש כרדי- מייד
(RRADY MADE). הרדי- מייד האולטימטיבי, המגלם באמצעות החומר הטבעי את מבנה העומק של המציאות. החיות המתות צובעות את ההיגיון החברתי המופשט בדוק של אלימות קשה, וזאת למרות שהמימד החברתי עבר לכאורה תהליך של סובלימציה. האלימות הטוטאלית מתנסחת באמצעות מגוון של הכלאות מורכבות בין החזק לחלש, בין הצייד לניצוד.
שאול מחבר את השניים באמצעות אגן הירכיים- איזור העונג האולטימטיבי ("כל אחד נגרר אחרי העונג שלו"( ,ומייצר בכך מבט אלגורי על הסדר החברתי כולו: לעיתים לשני גברים שפורצים מגוף מת של חיה, לעיתים מחוברות זו לזו שתי חיות אוכלות עשב ולעיתים אילו שתי חיות טרף. האדם שהתגלגל בחיה והחיה שהתגלגלה באדם, מייצרים מוטציה מורכבת המביסה נוסחאות אבולוציוניות מוכרות.
כל אחד מהיצורים המרכיבים את החיה הדו-ראשית מפנה את מבטו לכיוון אחר: "איש" "איש" לגורלו. מאבק ההישרדות האינסופי הוא זה הקושר את הגורמים יחד, וכפי שניסח זאת דרווין בעצמו: " האמונה בברירה הטבעית...נוטה להפוך כל מין למוכשר ככל האפשר במאבק לחיים עם מינים אחרים, בנסיבות מורכבות המשתנות תדיר". החיבור הכפוי שמבצע שאול, מצביע, באופן אירוני, על התפקיד החברתי המשמעותי המיוחס לאלימות. האלימות ממלאת בהקשר זה תפקיד כפול: היא מסמנת קווי תיחום היררכיים, אך משמשת גם כדבק האידיאולוגי המכונן את הגוף החברתי השלם.
אך מי הוא הציד ומי הוא הניצוד בקונסטלציה סבוכה זו? היצירות נמנעות מלספק תשובה ברורה וגורפת. חלוקת העבודה "הטבעית" שהן יוצרות, מתחוללת בעיקר על ציר הכוח, שאינו מהווה כידוע פרמטר מוגדר ויציב. הכוח מגלם ישות חמקמקה, המאופיינת בנזילות בלתי מתמסרת; ישות שאינה מפקירה את גורלה לבעלות סופית ומוחלטת. תכונות אלו מסמנות את הכוח כאפקט של פעולות ממשיות התלויות במכלול מורכב של נסיבות. במילים אחרות: כדי ל"אחוז" בכוח ולחוש את עוצמתו, יש לשוב ולייצרו ללא הרף.
התכונות המופשטות של הכוח באות לידי ביטוי מובהק " בתפקידו המטריאלי". תפיסה זו מניחה כי הכוח אינו מסתדר במוסדות או באישים ספציפיים, אלא נוכח בהוויה שמייצרת עבודת הכיבוש האלימה. שאול מציג את הכיבוש באמצעות סדרה של מפות מוטלאות שנתפרו מפרוות חיה ( "אין צדק רק אנחנו"). המפות מייצגות אתרים גיאוגרפיים שונים- דרום אמריקה, אלסקה ואפריקה- וזאת באמצעות כרעי פרוות לבנות ושחורות. קווי המתאר של המפות אינם משקפים היטלים טופוגראפיים- אובייקטיבים בלבד, אלא גם, ואולי בעיקר, את דפוסי הכיבוש והשליטה הקולוניאליים, הכוח הקולוניאלי מונכח הן באמצעות החיה השחוטה שממנה נתפרה המפה והן באמצעות הכתוביות המעטרות את פניה. כך למשל, מקיימת מפת אפריקה דמיון צורני מוחלט עם המפה עליה מתנוססת המילה America. דמיון זה מרמז כי כל המפות בעולם נגזרו (תרתי משמע) על פי דגם הגמוני אחד. בעבודה אחרת נתפר חלק גדול מהיבשת השחורה- אפריקה- באמצעות פרווה לבנה עליה נכתבה המילה Europe, המסמנת את השליטה של האדם הלבן. הרגע בו הפכו הגבולות הטבעיים ל"קו רציף" ששורטט על המפה, שאין לו הגבלה במרחב הטופוגראפי, הוא הרגע בו כבש האדם הלבן את אזור המחייה של "האחר" והפך את אוצרותיו המרובים לשלל מלחמה לגיטימי. כך הפכה המפה הן להפשטה מדעית המסמנת את רוח הקדמה והן לייצוג סימבולי של מציאות כוחנית אלימה.
הסדרה "Il Nuovo Mondo" מקודדת את המציאות האלימה בדימויים שמנפיק הכוח הצבאי. הכוח הצבאי מיוצג בסדרה של משחתות ונושאות מטוסים שנעשו מפרוות סוסים. המשחתת טומנת בחובה כוח פוטנציאלי מושהה, העתיד להתפרץ ולזרוע הרס במצבים של חרדה ופחד. זהו הייצוג הסימבולי של האלימות כהבטחה, הנוכחת בכל רובדי החיים. או כפי שניסח זאת פוקו: "היכן שישנו כוח ישנה התנגדות", המובילה בתורה להתפרצות כוחנית נוספת שכן בכל פעולה של שחרור טמון מעשה של דיכוי מחודש.
מקודקודה של כל אחת מספינות המלחמה מזדקרות קרניים זקופות של אייל. היבריד משונה זה מזהה את החוקים החברתיים- תרבותיים עם החוקים שיצר הטבע, ואף מעיד על הכוח החייתי שהולידה ההתפתחות המדעית-טכנולוגית. שאול שואל על האיום המגולם בכוח המשחית באמצעות הפיכתו לאובייקט אומנותי. האומנות, השפה והריטואלים הלשוניים ( מגילות, הצהרות ואמנות חברתיות), פועלים להסתרת הכוחנות האנושית האלימה תחת המעטה המהוגן שיצרה התרבות. אולם התרבות, כפי שמעידות העבודות, אינה יכולה להימלט מן התשוקה האלימה המוסוות בה, שכן התרבות היא האפקט הסופי של המעשה האלים עצמו. סנטנר ניסח פרדוקס זה באמירה הבאה :"אין קניבלים בשבט שלנו. אכלנו את האחרון אתמול".
האם התרבות היא הקניבל האחרון שאכל את הקניבל האחרון? סדרת העבודות "קללות" מספקת לתהייה תיאורטית זו תשובה אומנותית, באמצעות הצגת מצבור עשיר ומגוון של קללות. שאול תרגם מבחר קללות שנוצרו במקור בשפה הערבית (ה"לוונטינית", ה"אחרת", ה"לא מתורבתת"), לשפה האנגלית המייצגת את התרבות המערבית ה"גבוהה". את האותיות הלטיניות הוא הניח בתוך מסגרת זהב דקה, הנושאת ניחוחות של עולם אריסטוקראטי ישן, המקפיא בחללי תצוגה מכובדים אוצרות "אוריינטאליים" שדודים.
האימפריאליזם התרבותי המיוחס לשפה האנגלית אף מעצים אפקט זה. ההמרה שמבצע שאול מרוקנת לכאורה את הביטויים העסיסיים: Enaall Rabback, ,Kusallamamack Ahocharamotta, ממשמעותם המקורית , באמצעות פעולת הביות הסימבולית שהכיל עליה המערב. בא בעת, דווקא פעולת התירבות מתפקדת כפעולה של הזרה, החושפת את הכוח הרב הטמון באלימות הסימבולית המגולמת בשפה; רוצה לומר: כוחם של המיתוס, הדימוי והפנטזיה אינו נופל מן האלימות הכוחנית הטמונה בעולם הממשי. גם העבודה "השלל" מייצרת פנטזיה מסוג זה . בעבודות נראים שלושה עופות דורסים ( שני עורבים ובז), מקננים מעל יהלומי ענק שהוצבו מעל מצע של פחם וחול. המיצב הפיסולי נפרש על שני שולחנות מוגבהים שהונחו על פודיום שחור, הנוסך על הסיטואציה כולה הילה של קדושה מוזיאלית. אולם חומרי הגלם מהם נוצר המיצב מכילים כפילות מטרידה, שכן הם מסמנים את החומרים החזקים בטבע כתוצר של חומרים שגרתיים ושכיחים (היהלום נוצר מן הפחם, העוף המלכותי הוא עור ועצמות). כפילות זו מסמלת את העושר כאובייקט שנוצר בעיקר במחוזות הדמיון והפנטזיה. התשוקה להשיגו, מציתה, לדברי שאול, את מנועי האלימות הגברית- הפרימטית, הראשונית, היצירתית- החווה את קיומה הממשי לאינסטינקט הדרוויניסטי העמוק העומד ביסוד התשוקה לחיות.